סבתא,

 אני לא מאמין שאת כבר לא איתנו. את היית הציר של המשפחה. האם של השבט. מודל לחיקוי של אירוח. בעלת לב זהב גדול מספיק כדי לכלול כל אדם שאת פגשת בחיים.

 סבתא אהבה סיפורים. היא אהבה לספר אותם, וגם לשמוע אותם. אני הולך לספר סיפור. זהו סיפור של איך אני מתאר לעצמי את פגישתה של סבתא עכשיו עם סבא לאחר 31 שנים.

 “זהבה!” צבי קרא. “למה לקח לך כל כך הרבה זמן?”

 “למה מהרת כל כך?” זהבה שאלה. “פספסת כל כך הרבה. כל כך הרבה נותר לראות ולעשות.”

 “התפקיד שלי נעשה”, צבי הסביר בעצב. “הזמן שלי נגמר. אבל התגעגעתי אלייך כל כך הרבה.”

 “גם אני,” זהבה ענתה. “אבל פספסת את כל הנכדים שנולדו אחרי כן. פספסת את החתונות שלהם. פספסת את הנינים שנולדו. בלי עין הרע, רבים כל כך,ויפים כל כך. המשפחה גדלה כל כך הרבה, ולא היית שם כדי לראות אותה.”

 “אבל, זהבה. כן הייתי שם. הייתי שם לכל לידה, ולכל ברית. הייתי שם בכל חתונה, ואפילו בשבע ברכות. הייתי שם ללידת כל נין. אפשר לראות את הכל מכאן, ואפילו אין צורך לארוז. אך הייתי בודד.”

 “גם אני,” זהבה אמרה. “זה לא היה אותו דבר בלעדיך.”

 “את? בודדה”? צבי שאל בתמיהה. “הבית שלך היתה כמו תחנת מרכזית. אנשים באים והולכים כל הזמן. היית התחנה הראשונה עבור כמעט כל ישראלי שהגיע לניו יורק. והיית תמיד בטלפון עם כל העולם. לעזור לאנשים. לארגן לאנשים עבודות. לשדך זוגות. לשלוח בגדים מצד אחד של העולם לצד השני. לא היה אף אדם שהיה נמוך מדי או גבוה מדי פשוט מדי או חשוב מדי הראוי לתשומת לבך. לא חשוב מאיפה היה , מאיזו דת היה או באיזו שפה דיבר.

ואיך שאת דאגת לנכדים ולאחר מכן לנינים. לא, זהבה, ראיתי את הכל. את צריכה להיות גאה. השארת מאחוריך משפחה לתפארת. מורשת נפלאה. מורשת של חסד. של אכפתיות. החמלה עבור כל וכל. עכשיו זה התור שלהם להמשיך את מורשתך. הילדים שלנו והנכדים והנינים יזכרו. הם יזכרו שהיה להם סבתא כזאת. הם יזכרו את הכוח, והאומץ והתבונה שלך. הם יזכרו את החשיבות העליונה של המשפחה. הם יזכרו את האהבה שלך אל הזולת. הם יזכרו את הנדיבות הבלתי-פוסקת. הם יזכרו את כל זה. הם ישאו את זה בעצמם. והם יעבירו את זה לדורות הבאות. התפקיד שלנו הסתיים”.

 “באמת?” זהבה שאלה. “מה אנחנו עושים עכשיו?”

 “עכשיו זה זמן לנוח, להירגע וליהנות מההצגה.”

 צבי חיבק את זהבה בחיבוק נצחי, והם חיים באושר ועושר, יחד, לנצח.

  הסוף.